קמיונקה ואח' נ' ורסנו - עו"ד ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב לידיו את הסך של 25,119.80 ₪.

לטענת התובע כשלה הנתבעת בטיפולה כעורכת הדין של הצדדים בכל הנוגע לגירושיו וחלוקת הרכוש שבין בני הזוג.

בכתב התביעה טען התובע כי סך של 7,539 ₪ אשר לטענת הנתבעת הועבר לחשבונו, לא נמסר לו מעולם. בנוסף, סך של 17,580.80 ₪ אשר נגבה כשכר טרחה, נגבה בניגוד להסכמות שהיו בין הנתבעת לבין בנו של התובע.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לא ייצגה את התובע כלל במסגרת הליך הגירושין, אלא שייצגה את הצדדים בתחילה במסגרת הסכמי מכר מקרקעין למכירת נכס בחולון ורכישת נכס בגדרה תחתיו, ובהמשך ייצגה את גרושתו של התובע וסייעה בידי הצדדים לצורך חלוקת הרכוש.

הוסיפה הנתבעת וטענה כי הסך של 7,539 ₪ שולם מכיסה הפרטי לצורך השלמת תשלום התמורה בגין הנכס בגדרה לאחר שהתובע טען בפניה כי אין בידו לשלם את הסכום דנן, ועל מנת למנוע מצב בו יהיו התובע וגרושתו בהפרת הסכם מול החברה הקבלנית.

בנוסף, באשר לסך של 17,580.80 ₪ טענה הנתבעת כי אין ממש בטענות התובע באשר להסכמות לעניין אי גביית שכר הטרחה, וכי הסכום שנגבה הינו חלקי בלבד אל מול הסכומים המגיעים לנתבעת בגין שכר טרחתה.

נוכח טענות אלו הוסיפה גם הנתבעת והגישה כתב תביעה שכנגד תוך התייחסות ליתרת שכר הטרחה אשר לשיטתה מגיע לה.

התובע (הנתבע שכנגד)הגיש כתב הגנה במסגרתו העלה טענות באשר לניסוח ותוכן כתב התביעה שכנגד, כמו גם לנתונים אישיים מרובים שנזכרו בו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ונתתי דעתי לטיעוניהם הארוכים של הצדדים באולמי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. טעמיי להלן.

הגם שהצדדים הרבו להפנות את שימת הלב, ואף צירפו מסמכים מרובים הנוגעים להליך הגירושין אשר התנהל בין התובע לגרושתו, או למערכת היחסים העכורה לכאורה בין הצדדים, הרי שתביעתו של התובע התייחסה,בהיבט הכספי, לשני רכיבים בלבד:

האחד נוגע לסך של 7,539 ₪ אשר לשיטת התובע מופיע בחשבון הסופי של הנתבעת ככזה שהועבר לידיו על אף שדבר זה לא נעשה מעולם;

האחר, נוגע לטענתו של התובע בדבר גביית יתר של שכר טרחה בהיקף של 17,580.80 ₪.

אני מוצאת להדגיש במפורש כי פסק הדין אשר ניתן על ידי ניתן ביחס לרכיבים הכספיים כפי נטענו בכתב התביעה ובכתב התביעה שכנגד, וביחס לכך בלבד. אין בכוונתי ואין בסמכותי לעסוק בהליכים אשר התנהלו בפני ערכאות או מותבים אחרים.

באשר לסך של 7,539 ₪, הרי שבניגוד לטענות התובע, לא טענה הנתבעת כי עסקינן בסכום אשר הועבר לחשבונו הפרטי, אלא כי עסקינן בסכום אשר הועבר על-ידי הנתבעת לחשבון הפיקדונות המשותף לתובע ולאשתו, וזאת לצורך תשלום יתרת התמורה בגין הנכס בגדרה.

התובע והנתבעת גם יחד הציגו את החשבון הסופי שנשלח על ידי הנתבעת לתובע.

בנוסף, הציגה הנתבעת לעיוני את דף חשבון הנאמנות ובו ניתן לראות במפורש כי אכן הופקד הסכום דנן ב – 3 תשלומים (5,600 ₪, 1,100 ₪ ו – 839 ₪). התובע לא טען כי סכום זה הופקד על ידו.

נוכח כך, עצם הכללת הסכום דנן בחשבון הסופי לצורך חיוב ,הינה לכאורה מדויקת.

גם העובדה כי סכום זה צוין בשנית בסוף החשבון, אין בה אלא להחוות הוכחה כי הנתבעת קיזזה לידיה את הסכום דנן מתוך יתרת התמורה הכוללת שהייתה באותו חשבון.

מטעמים אלו, יש להורות כי בדין קיזזה הנתבעת את הסכום דנן ואין מקום להורות לה להשיבו לידי התובע.